רשב״א על שבועות ל״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבועות ל״ז ע״ב רשב״א על שבועות ל״ט ע״א »

1 אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.

2 שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָל – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. פְּרָט – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

3 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, שְׁבוּעָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אַחַת וְאַחַת.

4 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר – פְּרָטוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה; כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה – פְּרָטוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר.

5 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכֹּל מוֹדִים בִּ״וְלֹא לָךְ״ – שֶׁהוּא פְּרָט; לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״לֹא לָךְ״ – שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פְּרָט, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּלָל. וְאֵיזֶהוּ כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר? ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״.

6 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? שְׁמוּאֵל דָּיֵיק מִבָּרַיְיתָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק מִמַּתְנִיתִין. שְׁמוּאֵל דָּיֵיק מִבָּרַיְיתָא: מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״וְלֹא לָךְ״ פְּרָטָא הָוֵי – מִכְּלָל דְּשַׁמְעֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר כְּלָלָא הָוֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: פְּרָטָא הָוֵי.

7 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּרְוַיְיהוּ לְרַבִּי מֵאִיר פְּרָטָא הָוֵי; וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: בִּ״וְלֹא לָךְ״ מוֹדֵינָא לָךְ, בְּ״לֹא לָךְ״ פְּלִיגְנָא עֲלָךְ. וּשְׁמוּאֵל – עַד דְּאוֹדִי לֵיהּ אוֹדוֹיֵי, לִפְלוֹג עֲלֵיהּ אִיפְּלוֹגֵי!

8 וְרַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק מִמַּתְנִיתִין – מִדְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ – כְּלָלָא הָוֵי, מִכְּלָל דִּ״וְלֹא לָךְ״ – פְּרָטָא הָוֵי; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״וְלֹא לָךְ״ כְּלָלָא הָוֵי – אַדְּמַשְׁמַע לַן ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״, נַשְׁמְעִינַן ״שְׁבוּעָה לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״, כׇּל שֶׁכֵּן ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״!

9 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״וְלֹא לָךְ״, כְּאוֹמֵר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ דָּמֵי.

10 תְּנַן: ״לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״! תְּנִי: ״לֹא לָךְ״.

11 תָּא שְׁמַע: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה״! תְּנִי: ״תְּשׂוּמֶת יָד גָּזֵל אֲבֵידָה״.

12 תָּא שְׁמַע: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״! תְּנִי: ״שְׂעוֹרִין כּוּסְּמִין״.

13 וְהַאי תַּנָּא כֹּל הָכִי שָׁבֵישׁ תָּנֵי וְאָזֵיל?! אֶלָּא הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא ״כְּזַיִת, כְּזַיִת״, וְלָא שְׁנָא ״כְּזַיִת וּכְזַיִת״ – פְּרָטָא הָוֵי.

14 תָּא שְׁמַע מִדִּידֵיהּ: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִילּוּ ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. תְּנִי: ״חִטָּה שְׂעוֹרָה כּוּסֶּמֶת״.

15 מַאי ״אֲפִילּוּ״? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֲפִילּוּ חִטָּה בִּכְלַל חִטִּין, וּשְׂעוֹרָה בִּכְלַל שְׂעוֹרִין, וְכוּסֶּמֶת בִּכְלַל כּוּסְּמִין.

16 ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת.

17 פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא – חַד אָמַר: אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב, אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב; וְחַד אָמַר: אַכְּלָלֵי נָמֵי מִיחַיַּיב.

18 וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת; וְאִם אִיתָא – עֶשְׂרִים הָוְיָין! הַאי תַּנָּא – דִּפְרָטֵי קָא חָשֵׁיב, דִּכְלָלֵי לָא קָא חָשֵׁיב.

19 וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת״! הָהִיא אַפִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה.

20 בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: ״תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ״; אָמַר לְאֶחָד מֵהֶן: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה, וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״ – מַהוּ? אַחֲדָא מִיחַיַּיב,

21 אוֹ דִלְמָא אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא מִיחַיַּיב?

22 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּפָרֵישׁ – רַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? אֶלָּא לָאו דְּלָא פָּרֵישׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּרָטָא הָוֵי?

23 אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי כּוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? הוֹאִיל וְעִיקַּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ.

24 אָמַר רָבָא: מָשָׁל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין״; וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּפָטוּר; דְּכִי אִשְׁתְּבַע אַחִטִּין – אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתְּבַע.

25 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם – בְּחִטִּין קָא כָפַר לֵיהּ, בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין לָא קָא כָפַר לֵיהּ. הָכָא – בְּכוּלַּהּ מִילְּתָא הוּא דְּקָא כָפַר לֵיהּ! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלָל״; וְאִשְׁתְּכַח חִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּמִיחַיַּיב!

26 אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן – קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ, וְלֹא בּוֹשֶׁת וּפְגָם; לְדִבְרֵי חֲכָמִים – אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּקִיץ, וְתָבַע מִידֵּי דְּלָא קִיץ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא שָׁבֵיק מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ לָא מִיפְּטַר, וְתָבַע מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ מִיפְּטַר.

27 הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן

28 מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה – פָּטוּר.

29 כֵּיצַד? ״שְׁתֵּי כֶּסֶף לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר. ״שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב.

30 ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר״ – חַיָּיב.

31 ״מָנָה לְאַבָּא בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים דִּינָר״ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.

32 ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – חַיָּיב.

33 ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים״, לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתְּנוֹ בְּעֵדִים.

34 ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר. ״דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדָּיוֹת וּפְרוּטָה״ – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת.

35 ״כּוֹר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – פָּטוּר. ״כּוֹר פֵּירוֹת לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – חַיָּיב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּירוֹת.

36 טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב.

37 הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים – אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

38 טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת – פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים – חַיָּיב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.

39 אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן; אֲבָל נִשְׁבָּעִין לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ.

40 גְּמָ׳ הֵיכִי מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״.

41 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּמַאן – כְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי, דְּאָמַר: בָּעֵינַן שֵׁם הַמְיוּחָד?

42 אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, דְּאָמְרִי בְּכִינּוּי; וְנָפְקָא מִינַּהּ צְרִיךְ לְאַתְפּוֹשֵׂי חֶפְצָא בִּידֵיהּ.

43 וְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע ״בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וְאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִלִּין – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר.

44 וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא. הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – דְּהָא לָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ; וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ.

45 שְׁבוּעָה מְעוּמָּד; תַּלְמִיד חָכָם – מְיוּשָּׁב. שְׁבוּעָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה; תַּלְמִיד חָכָם – לְכַתְּחִלָּה בִּתְפִלִּין.

46 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה.

47 אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ,

פירוש רשב״א על שבועות ל״ח

1 מתני': ר' אליער אומר עד שיאמר שבועה באחרונה. פירש רש"י ז"ל: שיאמר לא לך ולא לך שבועה דכיון שאמר שבועה באחרונה השבועה חוזרת על כל אחד ואחד שיאמר, וכן משמע בברייתא דקתני ר' אליעזר אומר לא לך ולא לך שבועה חייב, אבל בירושלמי ה"ג פירשו דאף באחרונה קאמר וכגון שאמר שבועה לא לך ולא לך שבועה, דגרסינן התם אמר ר' יוחנן דברי ר' אליעזר והוא שהזכיר שבועה תחלה וסוף ודברי חכמים הזכיר שבועה תחלה ולא הזכיר בסוף כתחלה.

2 גמ': אמר רב יהודה... כללו. דמדקאמר ר' יהודה ולא לך ולא לך פרטא הוי, מכלל דשמעיה לר"מ דאמר כללא הוי, ומינה מדאמר ר"מ ולא לך כללא הוי, מכלל דסבירא ליה דלא לך דלא לך פרטא הוי. ומדר"מ סבירא ליה דלא לך לא לך פרטא הוי לר' יהודה ס"ל דכללא הוי, והיינו דאמר דכללו של ר"מ זהו פרטו של ר' יהודה וכללו של ר' יהודה זהו פרטו של ר"מ. ואיכא למידק הכא, והיכי אמר דאיכא דס"ל דלא לך ולא לך בו"ו פרטא הוי, והא בכל התורה אמר ו"ו מוסיף על ענין ראשון, וכתב הרמב"ן דהכא ר"מ ס"ל דו"ו מוסיף על ענין ראשון מדק' כללא הוי פשיטא, ואפילו מ"ד פרטי הוי ע"כ אית לן למימר דס"ל ו"ו מוסיף על ענין ראשון, דאי לא אמאי חייב על כל אחד ואחד דהא לא אמר שבועה אלא באחד מהן, אלא הטעם משום דסבירא ליה שהו"ו מצרפן כולן לשבועה שאמר בראשונה, אבל מכל מקום חייב על כל אחת ואחת דולא לך ולא לך דקאמר מחלקן לשבועה ומחייבו על כל אחד ואחד בפני עצמו.

3 פרטו של ר"מ דהיינו לא לך לא לך היינו כללו של ר' יהודה. פירש רש"י ז"ל: דאי לא לך לא לך נמי לר' יהוה פרטא הוי ולא חשיב כללא אלא שאין לכם מאי שנא ולא לך דנקט ע"כ, וזו אינה הוכחא, דדילמא כולהו פרטי חוץ משאין לכם, אלא דבדאי דפליגי עליה דר"מ נקט, כדאמרינן בסמוך אדאמר הך דאודי אודויי לימא הך דמיפלג עליה איפלוגי, אלא משמע ליה טפי לשמואל דליכא מ"ד דבכולהו הוי פרטא אלא או בולא לך לר' יהודה או בלא לך לר"מ, ור"י בלבד הוא דאית ליה דכולהו פרטי חוץ משאין לכם והיינו ר"מ.

4 ר"י דייק ממתניתין שבועה שאין לכם וכו'. קשיא לי ל"ל למידק מכללא, הא בהדיא קתני ולא לך ולא לך חייב אלמא לר"מ ולא לך ולא לך פרטא הוי, וא"ת אי מהא לא שמעינן מינה אלא לך ולא לך לא לך כללא, לא היא דאם כן היינו ר' יהודה דברייתא, ועוד דאם כן לא הוה לן למימר בדיוקא דר'יוחנן דאי ס"ד ולא לך נמי כללא, אלא דאי ס"ד לא לך נמי כללא דהיא יא דאיצטריך לאשמעינן, דולא לך ולא לך לא אצטריך דהא מתניתין היא כדאמרן, וי"ל דלישנא דמתניתין לאו דוקא לאו שפיר, דדילמא לא גרסינן ולא לך ולא לך כדאמרינן בסמוך תני ולא לך לא לך כנ"ל.

5 ושמואל כל האומ' ולא לך כאומר שבועה שאין לכם דמי. תמיהא לי שמואל מאי קאמר אי סברא דנפשיה קאמר דולא לך לא לך פשיטא דכללא הוא דכל האומר ולא לך ולא לך ואו מוסיף על הראשון וכללא הוא, הא לא אפשר דהא ר' יהודה עביד ליה פרטו ואי פירוש הוא דמפרש דברי ר"מ, מהיכן למד זה דאית ליה הכין ר"מ, וצל"ע.

6 גר': תנן לא לך לא לך ולא לך. כלומר דגר' תרויהו בלא ו"ו וחד בו"ו, וכן בכל הני דקמייתי הכא גר' הכי, ולשמואל קא מקשה דאמר כללו של ר"מ בו"ו וכללו של ר' יהודה בלא ו"ו, דהא מתניתין קתני תרויהו וחייב על כל אחד ואחד אלמא תרוייהו פרטי נינהו, ואם כן מתניתין דלא כר' מאיר ולא כר' יהודה, דאי כר' מאיר ליחייב אלא לך ואלא לך דליכא ו"ו ולא ליחייב אולא לך דאיכא ו"ו, ואי ר"י ליחייב אולא לך דאיכא ו"ו ולא ליחייב אשארא, ולר' יוחנן ל"ק דמוקי מתניתין אליבא דר' מאיר הלכך מיחייב אתרוייהו משום דפריטי אינון.

7 חטה בכלל חטים. פירש רש"י ז"ל: טענו חטה כטוענו חטים כדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו, אבל הרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש חטה בכלל חטים שאפילו אמר שבועה אין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחד ואחד, שלא תאמר הואיל ותבעו חטים ושעורים אי אמר ליה שבועה שיאן לך בידי חטים אין במשמע אלא שאין בידו חטים אבל חטה אחת ושעורה אחת וכוסמת אחת שוין פרוטה יש לו, ומ"ה פריט להו ולא לאחיוביה אכל חדא וחדא קמ"ל דחטה בכלל חטים, ובין אמר חטה ובין אמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין חטים הרבה, ובשביל כך לא היה צריך לפרש הילכך כי פריט להו אכל חדא וחדא אשתבע.

8 לדברי ר"ש קנס. הקשה הרמב"ן מכל מקום הוא אומר לא אנסתי והרי הוא כופר בדבריו זה בשת ופגם, ובשבועת הפקדון אף על גב דאידך לא תבע ליה מחייב וכדאיתא לעיל פרק שבועת העדות שבועות לב, א משום דכתיב ויקרא ה, כא וכחש בעמיתו, כל דהו. ותירץ אף על גב דאם כפר מעצמו בלא תובע חייב, כיון שזה אינו תובעו אלא קנס כשהוא נשבע לא אנסתי אין עתו אלא אמה שטוענו זה ואינו כופר אלא בקנס, ושמא אם היה תובע זה בשת ופגם היה מודה לו.

9 שבועת הדיינין. פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועה ע"כ, ואע"פ שכל השבועות של תביעה שבועת הדיינין הם כשבועת הפקדון בטוען נאנסו או נגנבו וכן שבועת עד א', אלו אינן נקראין כאן שבועת הדיינין לפי שכבר פרט כאן שבועה הבאה עדי כפירה במקצת והודאה במקצת וכפירושו של רש"י ז"ל ושבועת השומרין דהיינו נגנבו או נאנסו אינה צריכה כפירה והודאה וכן שבועת עד א' ואינה צריכה אפי' טענת שתי כסף כדאיתא בגמרא, ושמא אף שבועת השומרין כן וכמו שנכתוב בגמ' לקמן בע"ה.

10 הטענה שתי כסף. בגמרא נחלקו רב ושמואל אם כל הטענה שתי כסף או כפירת הטענה בלבד שתי כסף, ושתי כסף הן שתי מעין שהוא סוף מטבע המוזכר בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין, ומפורש כאן בירושלמי דגרסי' התם תני הטענה ב"ש אומרין מעה כסף ובית הלל אומרין שני מעין כסף, ומקשו התם מחלפא שטתהון דב"ש תמן אמרי כסף דינר והכא אמרי כסף מעה, וב"ה אומרים שתי כסף מחלפא שטתהון תמן אמרי כסף פרוטה וכאן הן אמרין שתי מעין, ופריקו מחלפא שטתהון דבית הלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יתר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות, סוף מטבע כסף מעה, וחזר והקשה ותהא מעה, או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים, ע"כ בירושלמי, ומעה הוא שתות הדינר של כסף צורי וכמו ששנינו בפרק הזהב נקה א' האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, ובקדושין י"ב א' אמרו שש מעה כסף דינר, נמצאו שתי מעין שליש הדינר של כסף יקר נ"א נקי, וכן אמרו קצ"ב פרוטות בדינר, ופירשו הגאונים ז"ל כי הפרוטה משקל חצי חבה, כלומר משקל חצי שעורה, נמצאו קצ"ב פרוטות משקל צ"ו שעורות, ונמצאו שתי מעין משקל ל"ב שעורות שהן שליש הדינר והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי.

11 מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. פרש"י ז"ל דטעמא דמשיב אבידה מדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וליתא דמוצא מציאה מדינא חייב דהתם בטוענו בריא היא דאומר שני כיסין קשורין מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחת ופטור מן התקנה אע"ג דכיסין לא עבידי דמנתקי וכדאיתא בגיטין בפרק הנזקין, אבל במשיב אבדה בשאינו טוענו בריא כי הא דמתני' פטור מן הדין משום מגו וכבר כתבתיה שם בפרק הנוקין בארוכה בסיעתא דשמיא.

12 מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיך לך אינו נאמן מפני שצריך ליתנו בעדים. וכתב הר"י הלוי ז"ל דמהא שמעינן דאפי' אמר לו לאחר שהלוהו חייב לפורעו בעדים דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא, והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דאם לא קבל עליו יכול לפורעו שלא בעדים דיכול לומר לו איני רוצה שאהא חייב לפרוע בעדים שמא ילכו למדינת הים או ימותו ושמא תתבעיני פעם שניה, ולי נראה שאפי' כשלא קבל עליו וטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכל סוגיא דגמ' מוכחא הכי ופשטא דברייתא הכי דייקא דקתני בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ועוד מדאקשי' לשמואל ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אי דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים צריכא למימר ואם איתא אין הכי נמי צריכא למימר ולאשמעי' דאפי' לאחר הלואה שיכול לסרב, בשותק חייב כאלו קבל, ועוד אלו יכול לסרב אפילו כי שתק או אפי' אמר אין במה נתחייב דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא דבקבלת מעות נתחייב אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב, אלא משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא ואפי' שלא בשעת מתן מעות חייב דכל מלוה על דעת כן מלוהו, כנ"ל. תוספתא היה טוענו מנה בב"ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה היה עד מעידו הרי זה נשבע על הכל ע"כ, וכתבה הר"ח ז"ל בפרושו וכתב דקי"ל הכי, ונראה דהכא במעידין שחייב לו עדיין חמשין זוז ולפיכך פטור על השבועה משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות, ולא דמיא לדרבי חייא קמייתא דתני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש עליו חמשים זוז נשבע וגוני, את השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו דההיא דר' חייא בשנתבע כופר ואומר שלא לוה ממנו ועדים מעידין שלוה ממנו חמשין אבל אינם מעידין שהוא חייב לו עדיין אותן חמשים ולפיכך נשבע שאין באן שיעבוד קרקעות. עוד כתוב בתוספתא מנה לי בידך אין לך בידי וכן הטוען היה לך בידי נתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות או כלים ובמנה פירות פטור.

13 גמרא נפקא מינה לאנקוטי חפצא בידיה. ולא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם או בכינוי והוא אוחז ס"ת בורועו כדי לאיים עליו, וכתב רש"י ז"ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשו גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה, ואין דעת הרב אלפסי ו"ל נראה כן שהוא ז"ל כתב בתשובה דכופר בכל שהשביעוהו היסת ואח"כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע בחפץ ביד.

14 האי דיינא דאשבע באלקי ישראל נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. כלומר אע"פ שהשביעו בה' אלקי ישראל כל שלא ההפיסו חפץ ביד כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ומשביעו וחפץ ביד.

15 הא דאמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. לית הלכתא כותיה אלא לכתחלה בספר תורה אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר, ואם תאמר ואפי' לכתחלה אמאי לא והא שבועה האמורה בתורה באברהם במילה לבד היתה וכדכתיב שים נא ידך תחת ירכי, התם שאני דלא נתחדשה לו מצוה אחרת אלא זו, ות"ח אפי' לכתחילה בתפלין.

16 שבועות הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. פרש"י ז"ל בכל לשון שמבין וכן כתב גם הרב אלפסי ו"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקודש כאותם שנשנו שם סוטה ל"ב א' בסיפא דמתני', ולכאורה כדבריו היה נ"ל מדפירשו שם באלו הנאמרין בכל לשון שבועת העדות ושבועת הפקדון שבועת העדות מנין דכתיב ושמעה קול אלה כל לשון שהוא שומע שבועת הפקדון מנין דילפינן תחטא תחטא משבועת העדות א"כ כל שאר שבועות מנין, אלא שאין הלשון מוכיח כן דאמר אף היא דמשמע אף היא כשאר כל השבועות ששנינו שם דהיינו שבועת העדות חטבועת הפקדון דאי לא מאי אף היא, וראיתי לאחד מרבותי ז"ל שאמר דשבועת הפקדון נמי שבועת הדיינין היא ברוב וקשיא לי דאי משום האי למאי איצטריך תנא דברייתא למימר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה דהא תני לה במתני' דהיינו שבועת הפקדון דתנן, ומ"מ ודאי כך הוא דאף היא בלשונה בלשון שהוא שומע קאמר שכן שנינו בתוספתא דסוטה פרק שביעי שבועת העדות והדיינין נאמרת בכל לשון.

« רשב״א על שבועות ל״ז ע״ב רשב״א על שבועות ל״ט ע״א »